כשאני מדבר

אני מכוון את עצמי

ממרכז

תהודת הנשמה

ומעלה

רותם את הלשון

לכח הרצון,

והיא דוהרת כסוס

בין השיניים.

 

אני פורט את עצמי

למיתרי קולי

ואני רואה

בעיני אנשים

שהם שמו לב,

סופסוף שמו לב

שאני קיים.

הפיתיה והפתייה

לפִּיתִּיָה של דיזנגוף יש כסא קבוע בַּקפה

ונבואות ממש מיוחדות למי שמבקש יפה,

היא פורשת זרועות דקיקות כשל שממית,

ונושפת עליך עיגולי עשן מיסטי מהפומית.

 

וכל הרואה את הפיתיה מיד אומר: אשריי,

זכיתי להכיר נביאה בחסד ובתשלום אשראי.

 

הפיתיה יודעת את כל העיתונים לדקלם

והיא תמיד בוחרת רק את מה שמשתלם:

מתחילה בתוכחה תנ"כית על עוולות הימין

ומסיימת בבגידת השמאל – תלוי במזמין.

 

וכל השומע את הפיתיה מיד אומר: אלליי,

יהי שמה דגול מרבבה וגם חסין מבלאי.

 

רק אחותה הפתייה של פיתיה מתייפחת

זולגות דמעותיה כצונאמי היישר לצלחת

את כשרונה היא מסרבת להמיר למזומן –

היא שומעת מה אנשים חושבים כל הזמן.

 

ואיש אינו יודע זאת, וטוב שכך. הכי טוב.

כי אחרת היה ריק בית הקפה בדיזנגוף.

 

ריקוד בוטו לחי ולמתה

כשאין מה לתת
לוקחים מה שאפשר לקחת
וזה כאילו לא חטא
במערכת יחסים חסרת נחת

אבל לחסר אין תותב
והריק רק גדל עד אינסוף
אולי בכלל מוטב
את חפצי הנפש לאסוף

איל

ארכיאו-סוריאליזם

במזרח התיכון

הפנים הם תפאורה מתמוטטת

לתוך חולות המדבר.

 

הֱיֵה נכון.

נמלים קטנות נושאים דלת רוטטת

במקום בו היה איבר.

 

הֱיֵה תמיד נכון.

החשיכה בחוץ משוטטת.

על לא דבר.

 

 

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑