אסף של צלילים ויופי – יום הולדת לאסף "מופסא" מרקוביץ', חברי הטוב

 תוספת מה-21.9.2017:

הראיון עם אסף התקיים לפני כשנה וחצי ואמור היה להתפרסם, אבל לא פורסם. לכבוד יום הולדתו של אסף, החל היום, אני מפרסם אותו בבלוג שלי.

אסף 'מופסא' מרקוביץ' הוא תלמיד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, חבר בשלוש להקות, ביניהן להקת המטאל Desert , שר, מתופף, מנגן בגיטרה, בפסנתר ובסקסופון, כותב טקסטים, יוצר ומלחין. לפעמים גם מצייר. פעיל באס"י (פעילי הקהילה האוטיסטית בישראל) ובארגונים שונים של אנשים עם מוגבלויות. הוא מתגורר עם שותפים בירושלים, ומדי פעם מגיע לבית ההורים שבעיר מודיעין.

אני רואה בו ידיד נפש,  אוהב אותו וגאה לקרוא לו: "חברי הטוב".

עולם ומלואו השתנה מאז הראיון בו סיפר אסף על קשייו, תקוותיו וחלומותיו. האקדמיה למוסיקה העניקה לו סיוע הולם לבעיות עליהן הוא מספר בראיון והוא השלים את חובותיו לתואר הראשון וכנראה ימשיך גם לתואר שני. הסיוע שקיבל הצמיח לו כנפיים והוא היה חופשי מתמיד לעסוק ביצירה (היצירות שיצר מאז לא פחות ממופלאות בעיניי) ובפעילות חברתית חשובה. הוא הפך למרצה בנושאי הרצף האוטיסטי, ואם הקהל מתנהג יפה הוא גם מוציא את הגיטרה שלו ושר להם שירים שכתב והלחין. הקהל תמיד מבקש עוד וחוזר הביתה לחשוב אם הוא באמת יודע מהו ומיהו אוטיסט או שאסף הרחיב בבת אחת את גבולות הסיפור הזה והעניק לו גווני גוונים חדשים.

כשאתם קוראים את הראיון בו אסף מדבר על קשייו העצומים בזמן הווה, אנא זיכרו, שבעזרת כישרון, התמדה, והנגשה נכונה ניתן להגיע לתוצאות נפלאות. עובדה.

וכעת הראיון. הקטעים המודגשים בו הם קטעים משירים שלי, שהשתלבו בטבעיות רבה בין השאלות והתשובות.

*******

הַמַּיִם לֹא מְחַפְּשִׂים לִהְיוֹת

הֵם מְחַפְּשִׂים דֶּרֶךְ  לִזְרֹם

אַחֶרֶת הֵם לֹא יִהְיוּ מָיִם –

זֶהוּ אָסַף

וְזוֹהִי הַמּוּסִיקָה שֶׁלּוֹ

 

בתחילת הראיון אני שואל אותו על מוסיקה כשפה. ראיתי אותו מופיע, וכשהוא שר ומנגן איש לא חש בעיה בתקשורת. המוסיקה שלו היא תקשורת במיטבה.

אם הוא היה יושב ממש מולי, כמו אצל יורם יובל באולפן, הייתי רואה את עיניו נוצצות כשהוא מדבר על מוסיקה. האמת היא שאני יכול לדמיין אותן גם כשאני קורא את תשובתו.

"קשה להסביר את זה," הוא אומר, "אבל אינני עושה מוסיקה בשביל 'לדבר'. אני עושה מוסיקה בשביל 'לחיות'. במובן המהותי של המילה. דיבור עבורי זה יותר שיתוף והעברת מסרים ולפעמים גם לגרום לדברים לקרות. במקומות העמוקים יותר, גם אפשרות להדהוד של מה שמרגישים בפנים ושל הזדהות. במוסיקה אני יכול להגיע למקום של הדהוד בקלות ובמהירות רבה יותר מאשר בדיבור. מוסיקה עבורי היא חיים, מרחב, ריקוד, ממד תנועה."

באירוע הפתיחה של התערוכה שלי אסף שר את "ים יבשה" וכל הקהל היה שבוי בקסמו, ממש בכה מיופי. אני מבין שבאותו רגע אסף שלח למרחב לא רק את קולו, אלא גם את נשמתו.

"עבורי, מוסיקה מאפשרת להתחבר. אולי זה קשור גם להיותה שפה. מוסיקה מאפשרת משהו ששום דבר אנושי אחר לא מסוגל לו: זה המרחב שבו האדם מוותר על האגו שלו ומסכים למרחב אחר להיכנס אליו, למלא אותו, לשחרר אותו מעצמו, ולו לרגע אחד, לעשות איזשהו קסם ביחד עם עוד כמה אנשים, בהקשבה, בסינכרון, בתיזמון, בהגבה. אפשר גם להגיד שקשה מאד לאנשים לעשות ביחד אותה פעולה בלי שפה, הסכמות, מרחב פנימי משותף."

 

הַמּוּסִיקָה בִּשְׁבִילוֹ

חֲשׂוּפָה, שְׁקוּפָה, יָפָה

נוֹשֵׂאת אֶת כֹּל הַגְּוָנִים שֶׁבָּעוֹלָם –

הַטֹּהַר הַמֻּחְלָט

 

רוב האנשים שומעים מוסיקה (אלא אם הם צופים ב"פנטסיה" של וולט דיסני), אבל נדמה שאצל אסף זה אכן סרט שלם. הייתי "מת" לצפות בו.

"כשאני באמת מאזין למוסיקה ומתעמק וצולל לשם, ופנוי לצלול לתוך המרחב הזה, זה ממש מסע . הכל אצלי הופך להיות עולם של צליל , גוונים של מצלולים, של אנרגיות שונות בצירופים ובצבעים שונים."

הוא מספר משהו, שאני מכיר גם מהסיפורים של אמא שלי עליי:

"ההורים שלי סיפרו לי שכאשר הייתי תינוק, אם הם היו מדברים אליי זה בקושי היה משפיע עליי, אבל כשהם שרו הייתי יכול להיות הרבה יותר קשוב. הם גם היו מרדימים אותי כשהם היו שרים לי. אני חושב שתמיד ראיתי בצלילים השפעה ושפה, גם אם הם אינם נעימים ומרגיזים."

תחילת המסע המוסיקלי בגיל שתים עשרה קרתה לגמרי במקרה, אם אתם מאמינים במקריות ולא בגורל. אסף נרשם לחוג יוגה, שלא נפתח, ובעצת אמו החליף חוג לזה של "אנשים שמנגנים על דליים ופחים", למרות ש"הרעש" של התיפוף לא מצא חן בעיניו ובאוזניו.

"המורה הושיב אותי במעגל של אנשים , נתן לי דלי , ושני מקלות שנחתכו בזהירות ובקפידה ממקל של מטאטא, ואז הדגים והראה איך מנגנים את המקצב הראשון – "טיפה, ני,סית, כמעט, הצל,לחת . טיפה, ני,סית, כמעט, הצל,לחת…". לאחר מכן הוא ניגן את זה, כולם הצטרפו, וגם אני הצטרפתי אליהם. קרה איזשהו קסם, שער למימד לא ידוע, ומאז הרגשתי שאני נמצא "שם".

התיפוף הפך לחלק מהלב הפועם שלי. התחלתי לנשום תופים, מקצבים, וניצנים של מוסיקה. הבנתי שאני רוצה להעמיק זאת וללמוד לנגן על מערכת תופים. באותה שנה כמה מהחברים שלי רצו להקים להקה, והם חיפשו מתופף, אז הצטרפתי אליהם. למרות שאף אחד מאיתנו לא ממש ידע לנגן ולשיר (חוץ ממני שיכולתי להחזיק מקצבים על תוף או שניים \ שלושה), הופענו וכתבנו כל מיני שירים. זו להקת ספיטפייר o7 .

פתאום, מתלמיד בבית ספר יסודי , שחיין , ומתרגל בודו ננג'יטסו (וקצת יוגה), התווסף לי עוד כובע של מתופף. לראשונה היה לי מרחב שבו יכולתי להסתדר יותר מקצת יותר משעה בלי אמא /בלי אדם חיצוני אחר שיכוון/ יתווך חברתית מידי פעם במגע החברתי.

עם הזמן כל אחד התמקצע, ועברנו המון דברים וחוויות ביחד. צמחנו ביחד. מאוחר יותר (כשהיינו בסביבות כיתה יא') הם גם כתבו שיר עליי, מנקודת המבט שלהם כשהם ניסו להבין את החוויה שלי בעולם. השיר נקרא "גן עדן"."

כשהיה בן שלוש עשרה בערך, בביה"ס הדמוקרטי, שיעורי המוסיקה של המורה שחר גלינה פתחו לו שערים נוספים למוסיקה, שהיוו גם פתחי מילוט מהקושי החברתי.

"שחר הציע לי ללמוד על כלי נגינה נוספים, כמו קסילופון , גיטרה, גיטרה בס, סקסופון. השמיע לי מוסיקה בסגנונות שעוד לא הכרתי לעומק, כמו מוסיקה קלאסית וג'אז, ואמר לי להקשיב. עשיתי כדבריו. ומתישהו הבנתי שזה מה שאני אעשה כשאהיה גדול."

 

הַשֹּׁנִי נֶחְקַק בִּי, צָרוּב וְעָצוּב

כָּךְ נוֹלַדְתִּי. אֵין זוֹ בּוּשָׁה,

אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֵּק וְאָהוּב

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִגַּעְתִּי לַיַּבָּשָׁה.

 

אסף הוא בחור מקסים. הוא תמיד כל כך חייכני ואופטימי. רואה את הטוב שבמצב ובאדם. יש בו כל כך הרבה תמימות.

אני חייב לשאול אותו על רגעים קשים בעבר, למרות שהתשובה עלולה להכאיב לשנינו. מסתבר, שהוא היה הילד שילדים גדולים שהיו כאילו נחמדים לקחו את ספריי השלג שלו, ריססו לו בעיניים וברחו בקול צחוק. השאירו אותו כואב ודואב, בעיקר בלב. ניסה לשווא לשחק כדורגל עם כולם ("לא כי אהבתי את המשחק. הכדור תמיד זז במהירות שאינני יכול לעקוב אחריה, קצת כמו תקשורת נ"טית שאיננה נגישה לקצב כמו שלי, אלא כי רציתי להצטרף ולהשתלב בדבר ובקבוצה שכולם עושים בה משהו") ונכווה באהבה כשבגילוי לב אמר מיד שהוא אספי, כלומר: שיש לו אספרגר. אנשים מאכזבים אותו במפתיע. כמו כדור הרגל, הוא לא רואה את הפגיעה הקרבה. אבל המוסיקה לא מאכזבת אותו אף פעם וגם לא הקשרים שהוא טווה דרכה עם העולם.

 

אוֹטִיסְטִים הֵם יָפִים
אֲבָל בְּצוּרָה אַחֶרֶת.
עַל כַּנְפֵי רוּחַ עָפִים,
רוּחַ שֶׁאֵינָהּ מֻכֶּרֶת.  

 

אני שואל אותו בדחילו ורחימו על הקשר בין זהות אוטיסטית למוסיקה. לידיעתכם, לא מעט אנשים בעולם, כולל מומחים בעלי שם, בטוחים שאוטיסטים אינם אנשים יצירתיים, שמסוגלים להיות אומנים.

השאלה מעלה חיוך על שפתיו. יש לו תיאוריה הפוכה לגמרי.
"באקדמיה עדיין לא פגשתי מישהו אחד שאני יכול להגיד עליו שהוא נ"ט לגמרי ( = נוירוטיפיקל, כלומר אדם שיש לו מוח שבנוי בצורה טיפוסית, ואיננו איש מהמגוון הנוירולוגי).

לדעתי, למלחינים הגדולים ביותר היו קווים אוטיסטים. הלחנה הרי דורשת עבודה תובענית ומתמדת לבד. כמו שלציירים של לפני כמה מאות שנים לקח הרבה מאד זמן לצייר ציור, בשכבות על שכבות. ככה שיחסית אני נמצא בסביבה טובה.

הלחנה זה הרבה עבודה עם עצמך , עם ועל תהליכים עם עצמך, המגע שלך עם ההוויה, וכדומה. ככה שבמובן הזה, זה מאד מתאים ומתלבש 'בול' עם הזהות האוטיסטית שלי. וזה נפלא בעיני.

הצרות שלי מתחילות כאשר אני רוצה, או צריך להשיג ביצוע חי עבור יצירות שכתבתי. אז כבר צריך לדבר עם נגנים, לארגן דברים, חזרות, להפיק… בקיצור עבודה של הלחנה זה קלי קלות ושיעשוע לעומת אירגון אנשים בזמן מסוים למטרה מסוימת… פה נמצא האתגר והקושי המהותי והאמיתי שלי. כל הניהול של הבלגן הזה מאד לא "אוטיסטי" לדעתי.

ואגב, להיות מלחין זה לא דבר שבוחרים בו. זה דבר שבוחר בך. אף אחד לא באמת "רוצה" להיות מלחין. זה חייב להיות חזק הרבה יותר ממנו…

לאחרונה אני מתחיל ממש להעריך את העוצמה והכוח שיש בהלחנה, ובמוסיקה, מנגינות , בכלל… עצם זה שאני יכול לקחת טקסט כתוב, ולתת לו חיים של מלודיה: הצלילים, להרכיב בו מרחב, זה תענוג שאין דבר שאפשר להשוות אליו.
אני בעיקר חווה זאת כשאני מוצא או מביא את עצמי לתהליך של הלחנה של אחד משיריך, וגם של כותבים אוטיסטים / עם זהות פנימית שונה נוספים .

העיסוק והאפיון כזהות אוטיסטית בהחלט גם מגיעים אל המוסיקה שאני יוצר. יצא לי גם לכתוב קטע לפסנתר שהתבסס על תנועה חזרתית וקצבית שקורית ביד שמאל של הפסנתר, וקראתי לה 'יצירה אוטיסטית'. המורה שלי לקומפוזיציה לא הבין בכלל למה התכוונתי, וביקש שאשנה את הכותרת של היצירה לנושא שהוא פחות 'אישי' שלי.

החלטתי שהאתגר היצירתי הבא שלי יהיה לכתוב יצירה שרק מהמהמים בה. לא פותחים את הפה.  (טוב, אולי קצת בסוף). ובכלל, אני תוהה איך זה שלא שמעתי על מישהו שכתב יצירה להמהומים עד עכשיו?
אולי לקראת סוף היצירה אבקש מהמוסיקאים גם לקפוץ, להסתובב במקום ולנפנף בידיים (אבל לא בהכרח בו זמנית). או שאשאיר את זה ליצירה אחרת.
יש לי חלום לכתוב מוסיקה שאנשים עם מוגבלויות מכל הגוונים יוכלו לבצע, כל עוד הם יכולים לחוש משהו במוסיקה, גם אם אינם שומעים. אני חולם יום אחד להיות מנצח של מקהלה של אנשים עוורים/ לקויי ראיה (וגם שיכהן במקומי אדם כזה לאחר שמקהלה כזו תמוסד)."

 

בִּנְקוּדַת הַחִתּוּךְ בֵּינֵיכֶם

מֵהַפֶּצַע יוֹרֵד קְצָת דַּם.

אַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת וּמִתְנַחֵם:

לֹא מְוַתְּרִים עַל הָעוֹלָם.

 

אסף כבר בשנה חמישית של לימודיו באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, במסלול יצירה רב-תחומית [עכשיו אתם כבר יודעים שהוא סיים אותו וממשיך הלאה, לתואר שני – א.ש.].  נהנה ומתענה. בדרך להגשמת חלומו המוסיקלי הוא סובל מקשיים תחושתיים, נפשיים וחברתיים.

"לפעמים זה כל כך עמוס ואינטנסיבי עבורי, שאני לא תמיד מבין איך אני מצליח לעבור עוד יום כזה. הבנתי ,ממש לפני שבועיים בערך, שכשאני נמצא במסדרונות, ובכלל במקומות הומי אדם, אם אני רק שומע, אני יכול להתרכז, וגם כשאני רק רואה, אני יכול להתרכז. אבל כששניהם קורים בו זמנית, אינני יכול לחבר שום דבר לשום דבר, וזה גורם לי לחוש לחץ ומתח. הניסיון האדיר שלי להתרכז ולקלוט הכל מאד מעייף ומאתגר פיזית. אני צריך זמני מנוחה מידי פעם בשביל להצליח להמשיך לתפקד. בימים אלה אני נמצא בשלבי חקירה על איך הסביבה הזו משפיעה עליי, ומה אני יכול לעשות עם זה."

גם המעברים קשים לו. הליכה במסדרונות, וגם בקפיטריה מעוררת בו "תחושה של ארעיות" כי אי אפשר לצפות שינויים פתאומיים שעלולים לצוץ בהמשך הדרך.

"כן, מה שלאנשים אחרים יכול להיות מובן מאליו, עבורי זה יכול להיות כמו הליכה בלאברינת' עם מינוטאור שמחכה לי בפינה. המון דיבורים מכל עבר שלא מתחברים, רעשים, דברים לא צפויים שיכולים לקרות, אנשים שיחד עם כל זה מחליטים להיות נחמדים אליי ולהגיד לי "שלום" בזמן שאני מותקף בכל זה.

ואם אמשיך לספר את הבפנים החד ערוצי שלי: כשאני עסוק בלמידה , אני פנוי הרבה פחות להתעסק במגע החברתי והבינאישי. וזה דבר שצריכים להיות מאד פנויים אליו בשביל לעשות אותו טוב! במיוחד אם מדובר באנשים כמוני שכל פעולה והרגשה עוברת בראש, לפני שאני זז או מגיב. יש אנשים שקודם מגיבים , ורק אחרי זה חושבים, ועושים את זה ממש טוב. יש אנשים שיכולים גם להצליח ללמוד וגם להיות פנויים למרקם החברתי והבינאישי. אני לא מבין איך הם מצליחים לעשות את כל זה!"

אסף בחור חזק ואופטימי מטבעו. תחושת השייכות לקהילה האוטיסטית, שהוא מאוד פעיל בה, והידע המצטבר באתרים של הקהילה בישראל ובחו"ל עוזרים לו למצוא פתרונות.

"אני פתוח כמה שאני יכול לדבר על השונות שלי, ואני מכיר בה כנקודת מוצא וחוזק. יש לי השתייכות קהילתית הנובעת מהשונות ההרגשתית והתנועתית שלי. גם אם ארגיש הכי זר, לא מכאן, ולא שייך לשום דבר, אני אזכור שיש אנשים שגם היו במוסד האקדמי, וככל הנראה חוו וחווים דברים ממש ממש דומים למה שאני חווה, ושאני יכול לדבר על זה איתם, וגם כמובן לדבר ולהתחבר איתם באופן כללי.

עצם זה שאני בא וחוקר את המגע ואת נקודת החיתוך שליי עם המרחב האקדמי, ובכלל, ולא נלחם בזה, זה כבר מוריד המון כוח ויזע שצריך להתמודד איתו. שלפחות עם כל מה שקורה, אני מנסה להימנע מלבקר את עצמי, ויותר מנסה 'לעבוד' עם מה שיש.

למשל, מהפעילויות ומהפורומים למדתי על קיומם של מישחשים. לאחרונה אני מוצא את עצמי מסתובב באקדמיה עם מין דבר כחול כזה שאפשר להתעסק איתו תוך כדי. והבנתי שכאשר אני מתעסק ועושה איתו תנועה כלשהי סיבובית שחוזרת על עצמה במעגל, גם הכאוס האנושי הכי בלגניסטי שיכול לקרות בחוץ, הופך איכשהו קצת יותר מסודר בחוויה שלי.

הבנתי שאני צריך מידי פעם הפסקות לעצמי, למצוא מקום שקט, להתהוות אליו ולהתכסות בו. אפילו לפרקי זמן של 10-15 דקות. פשוט לנשום ולעכל, לחשוב באופן פחות רועש.

מכיוון שאני חי את המוסיקה בדמי, הבנתי שאם אקבל את החומר הלימודי בפורמט ובקצב שנגיש עבורי לקלוט אותו (למשל, באווירה יותר פרטנית, מסודרת ואוטודידקטית) , אני בהחלט יכול לשחות בו! אחרי חמש שנים באקדמיה, הבנתי שמאד קשה לי ללמוד חומר מאד מורכב (גם למוזיקאים) בסביבה כיתתית ובקצב כיתתית.

למזלי, אני נמצא בסביבה ובחממה טובה, מכל מיני בחינות. אז למזלי בסך הכל יש לי שם הזדמנויות יחסית אדירות לממש כל מיני חלומות.

שמתי לב שאיכשהו רוב (אם לא כל ) הסטודנטים באקדמיה נמצאים איפשהו על המגוון הנוירולוגי, כך שאני נמצא בסביבה שיכולה להיות מאד טבעית עבורי, אם אני רק מצליח לצאת ממצב הגנה, להיפתח ולהיות פנוי אליה. המורים באקדמיה יודעים שיש אצלם אנשים מגוונים שחווים חוויות מאד תובעניות, בין אם זה להתאמן ללא הרף ולהופיע באולמות קונצרטים, או לעמוד בדרישות הקורסים הרבים, לכתוב יצירות, להפיק ולארגן את הביצוע שלהן.

יש גם מורים וסטודנטים (ובכלל גם אנשים מהסגל האקדמאי) שאני אוהב בכל ליבי, שעוזרים לי בכל מיני אספקטים של תיווך: תיווך ביני ובין המערכת, ביני ובין דרישות קורסים (והרבה פעמים בכלל להבין מה אני באמת צריך לעשות במטלות שיעורי בית מסוימות), ביני ובין מורים וסטודנטים, וגם מעודדים אותי ומאזנים לטובה את ההערכה העצמית שלי, ועוד.

לקח לי המון זמן, אבל לאחרונה אני מנסה להתחבר לחברים באקדמיה . כן, עד עכשיו זה נחשב בעיני כ'מותרות נעלות' וכדבר שאינני יכול להשיג בחיים. כשאני מרגיש יותר בנוח עם עצמי, ויותר רגוע, זה מאפשר לי להיות פנוי בלבוא במגע עם אנשים נוספים. לרוב הם גם יהיו עם שונות הרגשתית/ תנועתית.

אני מתחיל להבין שאנשים יכולים להתייחס אליי בכבוד וכאדם נפלא. הרבה זמן התייחסתי אל עצמי כלא ממש מציאה גדולה, כך שעם זה לא יכולתי להאמין שאנשים אחרים יתייחסו אליי בכבוד ובכיף. הרגשתי מאד קטן וחסר כוחות.

מה שבעיקר מטריד אותי זה שאצטרך לפנות לנגנים בשביל לבצע יצירות שלי שאני כותב. ולזה עכשיו אני מנסה למצוא ולבסס טכניקות אוטיסטיות, או פשוט לעוף על זה בכל הכוח, וייהי מה."

יום הולדת שמח, חברי הטוב!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: