אתם מחפשים חוק? בקשו קודם צדק. מחשבות באלול.

האלימות הזו הייתה קשורה להעדר שליטה עצמית. לחוסר רצון להקשיב אלא לצעוק, להרביץ ולהכאיב.

זה התחיל באדם או שניים והתפשט כמו אש בשדה קוצים, כי הגיון איננו בהכרח דבר אטרקטיבי. ההיפך דווקא כן.

הסיפור הזה מעולם לא היה קשור לחוק. כי על חוק יש הרבה מה להגיד.

הוא היה על חוסר סדר. על התפרעות. ובסופו של דבר – גם על אי צדק.

 

חשבתי שבחלוף הזמן אני אבין טוב יותר מה קרה. שהחול מעל הפרשה יתפזר ואראה בה תוואי הגיון מסוים. התבדיתי.

מישהו פגע בחבר שלי. באתי להגן. פגעו גם בי. הלכתי לבקש עזרה במקום אחר, בשביל החבר. מי שפגע בחברי היה גם שם וגם שם פגעו בי. יצאתי מוכה וחבול בנשמתי. עזרה – לא קבלתי.

לא ביקשו סליחה. לא ביקשתי סליחה. משלב מסוים ביקשתי רק תיקון עולם, ואת זה אני מבקש עדיין. כי עולם שבו מרימים יד על חלש, גם כשזו יד וירטואלית, אינו מקובל עליי.

העילה לפגיעה הייתה כביכול חוק. חשבתי על כך: לא יכול להיות שזה קשור לחוק, או אפילו לשני חוקים, כי על שני החוקים האלה אני יכול להסביר הרבה מאוד, אבל בשקט ובנחת כי אלו עניינים מורכבים. צריך להקשיב למילים, לחיבור ביניהם, בין המשפטים, בין כל הסעיפים. החוק, כל חוק,  אומר הרבה דברים. לא בהכרח מה שאתם חושבים.

ואז הבנתי:

הפגיעה בחבר ובי הייתה קשורה להעדר שליטה עצמית. לחוסר רצון להקשיב אלא לצעוק, להרביץ ולהכאיב.  זה התחיל באדם או שניים והתפשט כמו אש בשדה קוצים, כי הגיון איננו בהכרח דבר אטרקטיבי. ההיפך דווקא כן.

אני שומט את הכעס על ההמון המוסת. לא מתאים לי לסחוב אותו על הגב. גם הפגיעה שנעשתה איננה שלי. מדוע שאני אזכור את המעשה הרע של הזולת כשהוא מתעקש לשכוח ולהכחיש אותו?

ישנם שני סוגי אירועים שעליהם אני מתקשה לסלוח. כן, לסלוח.

  • כשבאתי להיכן שבאתי לבקש עזרה לחברי כתבה לי מישהי, דווקא מומחית לאוטיסטים, ברוע לב מוחלט: "מספיק כבר! תגיד לאמא שלך להפסיק לכתוב את הפוסטים בשבילך!".

כמה לא מקורי. כמה מטופש. כעת, דווקא כעת, יש דו"חות מפורטים על מה שאני כותב ואיך שאני כותב. יש עליי תצפיות תוך כדי הקלדה.

את לא בקשת סליחה. אנחנו עוד ניפגש בתחנות רבות בחיים, כי אלה החיים, ואני אזכיר לך את זה. לא במילים. במבט. אני אזכיר את זה במצגות בכנסים אקדמיים, כי יש הרבה מה ללמוד מתגובות כאלה, של אנשי מקצוע. ולעולם לא אזכיר את שמך, כך שתוכלי לבלוע את הרוק ולהרצות אחריי.

  • ולחבריי, הורים לאנשים עם מוגבלויות, שראו ושתקו. או שידעו בדיעבד ושתקו. לא נקטו עמדה נגד הפגיעה. "החליקו" את זה בנימוק ש"מגיע" (האמנם?) ש"לא היה ולא קרה?" (היה גם היה). כולל אנשים שנחשבים מוסריים בעיני עצמם.

מוסר איננו נעל שחולצים כשהיא לוחצת ונועלים שוב למסיבה.

גם הילדים שלכם לא חסינים מפגיעה, אפילו של אנשים מוכרים להם. כי זה בדיוק מה שקרה לחברי ולי. חשבתם על כך? אתם לא תתנחמו במחשבה שזה היה בשם הצעת חוק כלשהי.

הסיפור הזה מעולם לא היה קשור לחוק. כי על חוק יש הרבה מה להגיד. הוא היה על חוסר סדר. על התפרעות. ובסופו של דבר – גם על אי צדק.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: