סבא שלי הוא הלום קרב. מאז שאני זוכר את עצמי אני מנסה להבין את הפאזל של חייו וחיי.
קראתי פעם שהטראומה ממראות זוועה של אירועים אלימים יכולה להתפשט בין אנשים, עד שעצם ההזכרה של מילה, או צליל מסוים או ריח עלולים לחולל מצב בהלה ואפילו להוביל לתגובה אלימה, בין שאתה המשתתף באירוע האלים, עֵד או קורבן שלו ובין שהטראומה חילחלה אליך מאנשים אחרים.
השתמשתי לעיל במילה: "פאזל". אני חושב שהיא מבטאת את הדרך בה אנחנו מנסים להתמודד עם תחושות הפחד וחוסר האונים שמעוררים בנו אירועים אלימים שחווינו או ספחנו אלינו: לראות את כל התמונה. להבין את התמונה כולה. אנחנו גם משתמשים בביטויים האלה.
אנחנו זקוקים לשליטה, וביות הזוועה לדימוי ויזואלי שלם וקוהרנטי מעניק לנו את תחושת השליטה הזו. איש-איש ותמונתו- מרחב שליטתו. הדימוי הזה הוא מֶתֶג ההפעלה של הטראומה. הוא גם מבטא את השליטה שלנו בה.
אני חושב שגם פָּבְּלוֹ פִּיקָסוֹ (Pablo Picasso, 1881 – 1973) ידע את זה בבואו לצייר את ה"גֶרְנִיקָה" (Guernica), בעקבות ההפצצה הנאצית על כפר בסקי בספרד ב-1937. אבל הוא היה אמן דגול מכדי למלא אחר ציפיות הקהל לפוסטר אנטי-מלחמתי קורע לב.
כי זה לא ציור של דימויים שלמים. פה ראש של סוס צוהל בבעתה, שם אשה שרגלה נפוחה באופן מפלצתי. וחייל, שידו מתגלה אי-שם, אוחזת בחרב ופרח. נורה נדלקת בשמים, ספק הבזק של פצצה, ספק אור של תקווה. אשה אוחזת בילד מת. הכל כמו ביתן אימים שחור-לבן, שבכל פעם מאיר הזרקור פינה אחרת שלו והכל יחד נראה כבליל אברים, אדם וחיה. בלתי נתפס, בקיצור.
כאילו פיקסו אומר לצופה: אני לקחתי פטיש וריסקתי לרסיסים את הדמויות ואת ציפיותך, כי כך נראה הרס. כך נראית הפוסט טראומה.
אתה רוצה לצרוח בזעם? בחוסר אונים? יופי! רק אל תשכח את הגֶרְנִיקָה.
להשאיר תגובה