מה, לכל אחד יש דיספרקסיה? כן. ולו רק כשיעור בענווה למאבחן ולמטפל.

משעשע, אבל נדמה לי שגברת דיספרקסיה הולכת וצוברת הכרה בארץ. למעשה, אני מהמר שהגברת, שהיא נציגתו של כשל נוירולוגי בביצוע פעולות, תהפוך בסוף לבובת חבטות סרוגה או מצופה בלֶבֶד, בקליניקות להורים ולילדים ברחבי הארץ. מין אָבּוּלֶלֶה שמזנק על הילדים הרכים וחוסם בכף ידו את גרונם, שלא ידברו.

כשד"ר אלעד ושדי איבחן אותי כדיספרטי בגיל חמש וחצי, לא היו אבחונים רבים כאלה בארץ. בעיקר, כי לא ידעו לאבחן דיספרקסיה. הוא היה קרן אור גדולה במלל מעליב שיכולתי לקרוא מגיל צעיר, לשמוע מסביבי: "הוא לא מדבר כי אין לו דחף לדבר", "הוא אילם סלקטיבי" ואפילו: "הילד סובל מפיגור".

"נראה כי קיימת דיספרקסיה כללית וורבלית קשה מאד . איל הראה יכולת למידה בתחום המוטוריקה הגסה כאשר שיפר את יכולותיו וכעת מתפקד בצורה טובה. מבחינת דיבור יש להתחיל את התרגול מנקודה יחסית נמוכה. לאיל יכולת קוגניטיבית טובה אשר עשויה להשפיע על מהלך הטיפול בשני אופנים עיקריים: בשלב הראשוני היא עשויה לעכב את ההתקדמות עקב ההתנגדות לטיפול על רקע ההבנה שיהיה לו קשה מאד להתקדם. מצד שני, כאשר איל ירכוש הצלחות הוא יוכל לרתום את היכולות הקוגניטיביות לצורך התקדמות ואז יוכל להתקדם בקצב מהיר יותר יחסית."

(מתוך האיבחון של אלעד. ממש חזה את העתיד)

דביר, שטיפל בי,ידע שנשמתי נכספת לדבר. הוא אדם מאמין ונראה שבי הוא האמין במיוחד.  אני התרוצצתי ונהמתי ודביר, במו אצבעותיו, עיצבב את פי ואמר לאמא ולסבתא: "הילד הוא בור סוּד שאינו מאבד טיפה. הוא עוד ידבר, ואתם תראו".

אני מדבר, ושר, ומקריא, ומנהל שיחות קטנות. וגם עדיין קצת נוהם. ומג'ברש כמו ילד קטן. לא נעים, אבל לא נורא. הכל חלק מתהליך שאי אפשר להאיץ.

ולמה אני טורח לספר את זה שוב ושוב? דווקא כי גל הולך וגל בא. אני כבר צופה את המומחה ערל הלב הבא שיצא מהנפטלין ויאמר: "מה, כולם דיספרקטים? אי אפשר להגיד כמו פעם שהילד הוא גם אוטיסט וגם אידיוט? חבל על זמנם, כספם ותקוותם של ההורים המסכנים של הילד המסכן."

אף אתם מהרו והקהו את שיניו.

כי האמת היא, שטיפול בדיספרקסיה יכול רק להועיל למיגוון בעיות. המטפל באדם דיספרקטי תמיד מניח שהצליל המוביל מהלב לפה (המהדרים יגידו: החיווטים במוח) תקוע איפשהו, וכבר אי אפשר לדעת אם שכבת הקושי הראשונה היא פיזית, השניה – נפשית או ההיפך. וכמה שכבות כבר הצטברו בנשמה מכשלונות  חוזרים ונשנים, שלרובם הזולת פשוט לא מודע.

המטפל באדם דיספרקטי לעולם לא ינסה למשוך בכח מילים מפה המטופל ולא יצווה עליו לומר מילים שאינן מחכות לצאת, מתחתית אגם הדמעות שנקווה בנשמתו.

תגידו למומחה: איל אמר. דגש על "אמר".

4 תגובות בנושא “מה, לכל אחד יש דיספרקסיה? כן. ולו רק כשיעור בענווה למאבחן ולמטפל.

הוסיפו את שלכם

  1. אני חושב שמה שמבדיל דיספרקסיה מאוטיזם או מוגבלות אחרת הוא שלא צצו עד כה אנשים שטוענים שהדיספרקסיה מעניקה להם משהו. אולי עוד יבואו. אני אמשיך לנהל את המאבקים שלי בה על קירות הטיפוס.

    אני יכול לומר שהדיספרקסיה הפכה אותי לאדם שמוסגל להתאמץ ולגייס משאבים קוגניטיביים ורגשיים גבוהים משאר בני גילי על מנת לפתור קשיים יומיומיים, אבל הם היו רק כלי נשק נגדה.

    אהבתי

  2. אני לא מחלק את עצמי לחלקים ידידותיים או עויינים. משתדל לחיות בשלום (ואולי אפילו בחיבה) עם כולי, אבל נדמה לי שהקושי הרב בכל פעולה גרם לי להעריך כל פעולה. במיוחד כל הברה שיוצאת מפי.

    אהבתי

  3. אני מכבד את הגישה הזו, אם הייתי משתמש בשפה יותר מקצועית וקורא לדיספקרסיה "גורם מעכב בלבד"?

    אני חייב לומר שישראל היא מקום מאוד לא סימפטי לאנשים עם הפרעת קורדינציה התפתחותית

    Liked by 1 person

    1. בהחלט. דיספרקסיה אכן מוגדרת כעיכוב התפתחותי. אתה צודק שאין הכרה בכך שדיספרקט זקוק לסיוע ולהנגשה ועדיין כל דיספרקט צריך להילחם קשה על כך.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: